פסק-דין בתיק עמ"נ 48309-01-13

1.         בתאריך 21.7.12 נתפס המערער ע"י כוחות הביטחון, לאחר שנכנס לישראל דרך גבול מצרים. בו ביום הוצא נגדו צו גירוש ע"י מפקד אוגדה 80, מכוחו הוא הושם במשמורת, ובתאריך 26.7.12 הוצא נגדו צו גירוש ע"י מי שהוסמכה לכך על ידי שר הביטחון בהתאם לסעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן:"החוק למניעת הסתננות"), ומכוחו הוא נתון במשמורת מאז.

המערער הובא בפני בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים, שלוש פעמים, ובכל פעם אישר בית הדין את החזקתו במשמורת. בתאריך 2.12.12 הגיש המערער בקשה לבית הדין לשחרר אותו ממשמורת ובית הדין דחה את בקשתו.

            מכאן הערעור. 

2.         ב"כ המערער חוזרת בערעורה על הטענות שהעלתה בפני בית הדין למשמורת בבקשתה לשחרר את המערער מהמשמורת בה הוא נתון, ובעיקר, שהמערער עבר בדרכו לישראל עינויים, ושעינויים הם "טעמים הומניטאריים מיוחדים" המצדיקים שחרור ממשמורת; שיש לראות בדברים מסוימים שאמר המערער לנציג המשיבה במתקן המשמורת, משום בקשה למקלט, ועברו שלושה חודשים מאותו מועד והבקשה לא טופלה ועל כן יש לשחררו מהמשמורת; ושבהעדר הליך הרחקה אפקטיבי, על רקע טענת המערער שהוא נתין אריתראה, יש לשחרר את המערער בערובה, על יסוד סעיף 13 יב לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 החל כאן מכח סעיף 30 ה לחוק למניעת הסתננות.

לחילופי חילופין נטען, כי החוק למניעת הסתננות (תיקון מס' 3 והוראת שעה), אינו חוקתי ובטל ועל כן גם מעצרו של המערער מכוחו, אינו כדין.

3.         עיינתי בבקשת השחרור שהגיש המערער לבית הדין למשמורת, בהחלטת בית הדין למשמורת, בהודעת הערעור, ובעיקרי הטיעון של המשיבה, ושמעתי את טיעוני הצדדים. ומסקנתי היא שדין הערעור להידחות.     

4.         נקודת המוצא לדיוננו היא שישראל, ככל מדינה ריבונית, רשאית להחליט מי יכנס לתחומיה ולנקוט בצעדים מתאימים למניעת כניסה בלתי חוקית אליה.

5.         החוק למניעת הסתננות מגדיר "מסתנן" כ"מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל".

סעיף 30(א) לחוק קובע, כי שר הבטחון או מי שהוסמך על ידיו, רשאי לצוות בכתב על גירושו של מסתנן ושצו הגירוש ישמש אסמכתה חוקית להחזיק את המסתנן במשמורת עד לגירושו.

6.         אין חולק על כך שהמערער הוא מסתנן ושמי שהוסמך ע"י שר הבטחון, ציווה בכתב על גירושו מישראל, בשל כך.

7.         עולה מהמקובץ, כי השמתו של המערער במשמורת עד לגירושו מישראל, היא כדין.

8.         אינני מקבל את הטענה שמטרת המשמורת לפי החוק למניעת הסתננות, היא אך הרחקת המסתנן, ומשלא ניתן להרחיק - כמו בעניין נתיני אריתראה הנהנים מהגנה קולקטיבית - לא ניתן גם לשים במשמורת.

מטרת תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות, היא לתת פתרון אפקטיבי לתופעת ההסתננות לישראל, שממדיה בשנים האחרונות מציבים בפני המדינה סכנות וקשיים משמעותיים ואתגרים רבים ומורכבים.

מהנתונים שהציגה המשיבה עולה כי כ 63 אחוזים מהמסתננים לישראל, באים מאריתראה. הוצאתם של מסתננים נתיני אריתראה מגדר אלה שניתן לשימם במשמורת, תשים לאל את מטרתו העיקרית של התיקון לחוק.

מטרתה העיקרית של הוראת החוק המאפשרת לשים מסתננים במשמורת לתקופה ארוכה בהרבה מזו שנהגה עד לתיקון החוק, היא להפוך את ההסתננות לישראל ממניעים כלכליים, לבלתי משתלמת ולהרתיע את המבקשים להסתנן לישראל על רקע מניעים כלכליים מלעשות זאת.

            "ההגנה הזמנית הקולקטיבית" המוענקת לנתיני אריתראה, מתמצית בעיקר בכך שבשל המצב השורר לעת הזאת באריתראה, ישראל נמנעת מהרחקת נתיני אריתראה המסתננים אליה, לארצם, ואין בה למנוע השמתם  במשמורת, לפי החוק למניעת הסתננות, עד להרחקתם מישראל.

בהקשר זה ראוי לציין כי גם לפני התיקון לחוק לא היתה מניעה להרחיק מישראל מסתנן נתין אריתראה, למדינה אחרת בה לא צפויה לו סכנה.

            אמנם, החזקת מסתנן במשמורת מוגבלת "עד ליציאתו מהארץ", במובן זה שאם יציאת מסתנן מהארץ מובטחת, אין עוד טעם בהחזקתו במשמורת. אולם, אין פירוש הדבר שמטרת המשמורת היא הרחקת המסתנן מהארץ ושכאשר אין אפשרות פרקטית להרחיק, אין גם להחזיק במשמורת.

9.         סעיף 30א (ב)(2) לחוק למניעת הסתננות קובע כי ממונה ביקורת הגבולות, רשאי, במקרים חריגים, לשחרר מסתנן בערובה אם שוכנע שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים זאת.